אשל הזהב
"מה, מה זה העגל הזה?", שאל משה. "אמרתי לכם שאני רוצה שווארמה בלאפה לא?"
נציגי הזקנים הביטו בו בתימהון. "לא, אתה בפירוש אמרת עגל", אמר זכריה.
משם הדברים רק המשיכו להתדרדר. "אני מטפס ארבעים יום וארבעים לילה, מת מרעב, והדבר היחיד שמחזיק אותי זאת המחשבה על הלאפה שמחכה לי למטה. אני מגיע, ומה שאני מקבל זה את העגל המעאפן הזה?", גמגם משה ברהיטות.
הזקנים התקבצו יחד לדיון חירום. הם קראו לשרי העשרות, שקראו לשרי המאות, ולאחר מכן לשרי האלפים.
"תחזור להר, וכשתשוב תחכה לך לאפה", העביר זכריה למשה את החלטת המועצה.
"אבל אני רעב עכשיו!", זעם משה.
אהרון הופיע מאחוריו ואחז בכתפו. "אחי היקר, לא צריך להתעצבן. בסך הכול הייתה כאן אי הבנה קטנה. בוא, תאכל מן בינתיים".
משה ואהרון ישבו ביחד וניגבו חומוס עם מן טרי. "לפחות תביא גם איזה שליו", אמר משה לאהרון.
לאחר הארוחה הלכו השניים לאוהל מועד. בעברם על פני עמוד האש הבחינו בקורח ואנשיו מבשלים גדי בחלב אמו.
"אתה יודע שזה חטא", אמר משה לאחיו.
"תשמע", ענה אהרון ושקל את דבריו. "בזמן שלא היית פה, הדברים קצת השתנו. איש הישר בעיניו יעשה. פשוט תזרום עם זה".
"ידעתי שזה יקרה!!!", שאג משה במלוא גרונו. "אתה לא מבין, בדיוק בגלל זה הבאתי את הלוחות האלה מההר. אתה יודע איזה כבד זה היה לסחוב אותם?"
"עוד תשעה חודשים הכול יסתדר", אמר אהרון, וקרץ לבת שבע שהביטה בהם ממרחק הזמן.
הוסף תגובה