רגע של חסד

רגע של חסד
 

שלום ירון, אני יפעת בת 14 מקיבוץ להבות הבשן. אני נכה וסובלת משיתוק מוחין. יום רביעי שעבר ירדתי עם חברותיי לאכול גלידה בקניון הסמוך. בשעה 19:30 בדיוק יצאתי מהבית, ובשעה 20:15 הגעתי לקניון. בזמן שעשינו את הדרך לקניון נחמיה בקריית שמונה, לפתע הופיע איש מאוד מיוחד ושאל לשלומנו. אמרנו לו שהכול בסדר ושאנחנו הולכות לאכול גלידה. הוא אמר שכדאי לנו ללכת לאט כי יש דברים מסוכנים בדרך ושנזהר.

 

יום אחד הוא כבר לא היה שם יותר. הוא היה שם כל פעם שהיינו הולכות לקניון, ויום אחד הוא כבר לא היה. היינו קצת מודאגות וחשבנו מה כבר יכול להיות, אולי קרה לו משהו. שאלתי את אימא אם היא יודעת למה האיש המוזר עם המקל כבר לא נמצא יותר בדרך מהקיבוץ לקניון, והיא אמרה שהיא חושבת שהוא נפטר.

 

אתמול הלכתי לבקר את סבתא שלי ובדרך ראיתי מודעת אבל. היא כתוב בה: "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של אדון שמוליק רוזנטל זצ"ל, שהיה עסוק כל ימי חייו במתן עזרה וחסד לאנשים נזקקים. מי ייתן ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים".

 

חשבתי לעצמי שאולי האיש המוזר עם המקל הוא שמוליק רוזנטל. הסתכלתי בעיון רב במודעת האבל ולפתע גיליתי שאין שם אף קרוב משפחה שמתאבל עליו. הרי בדרך כלל כתוב במודעות האלה אבלים: הבנים, הנכדים וכו', אבל במודעה הזאת לא היה כתוב אף אחד. זה היה נראה לי נורא עצוב שאין אף בנאדם שמתאבל עליו, ולכן לקחתי עט שהיה לי בתיק הקטן שאני תמיד הולכת איתו וכתבתי למטה במודעה: "אבלים: כל עם ישראל".

 

אשמח אם תפיץ את המכתב שלי וכך יוכלו כל תושבי ישראל להתאבל על האדם הזה שכל חייו עסק בעזרה לנזקקים. שלך, יפעת.