שדות הכותנה של התירס

(מוקדש לניר לוי) 


מלחמה

דבר ראשון, לא הייתי מוכן לכך שיקראו לי. 
נכון שידעתי שיש סיכוי כזה, אבל לא הייתי מוכן. 
הרגשתי כאילו אני יוצא למבצע בעורף האויב, אפילו שהייתי בסך הכל קצין קשר. 

האדמה רעדה במשך חודש וחצי. האדמה של לבנון, אני מתכוון. 
האדמה שלנו לא רעדה. היא בסך הכל היתה קצת בוערת. 
נוהל אדמה בוערת, זה היה מה שהפעלנו שם. זה אומר שצריך לרוץ כל הזמן בלי הפסקה, אחרת נשרפות לך כפות הרגליים. 

וזה לא נעים, כשכפות הרגליים שלך נשרפות. 



שלום

בסופו של דבר הגיע השלום, ואיתו השקט. 
השנה היתה כבר 2044, ולא ראו צורך יותר במלחמות. 
למרות זאת, והשלום שהגיע, עדיין רצחו אנשים. בדם קר. 



אור 

יום אחד התעוררתי מוקדם, בערך בסביבות שבע וחצי. הזווית היתה פחות או יותר ארבעים וחמש מעלות מול השמש. ואז ראיתי את האור. 



אהבה

לצערי, או אולי לשמחתי אם אנחנו מדברים כאן מהלב, פגשתי אותה. 
היא היתה יפה יותר מכל בחורה שראיתי בחיי, והיה לה חיוך מקסים. 

אפשר לומר אפילו שהיא היתה מדהימה. כמו השמש. 



מודעות

יום אחד התעוררתי מוקדם, בערך בסביבות שבע וחצי. 
מיד הייתי עייף, וחזרתי לישון. 

בדיוק ב- 8 התעוררתי שוב. והפעם, במקום לחזור לישון, התחלתי לכתוב. 



עין במצח

יש לי לפעמים הרגשה כזאת, משונה, שאני רואה דברים שאף אחד אחר לא רואה. 
שאני מרגיש דברים, שאני יודע דברים לפני שהם מתרחשים באמת, שאני מתקשר, שאני מואר. 

אה, גם לך זה קורה לפעמים? 



כתר

הפכתי להיות מלך. אז מה, לא צריך לעשות מזה כזה עניין גדול. 
כל אחד הוא בעצם מלך, על העולם שלו. 



רבע לתשע

בדיוק עכשיו, שעה ורבע אחרי שהתעוררתי, סיימתי לכתוב. 
השעה היתה בדיוק רבע לתשע, והציפורים בחוץ צייצו. 
או יותר נכון, צייצו הציפורים בחוץ. 

בעצם, עזבו אתכם משטויות. 

בחוץ הציפורים מצייצות. 

צוויץ, צוויץ, צוויץ, 

זה מה שהן אומרות. (שרות).