כחול ולבן – זה הצבע שלי
לא האמנתי למראה עיניי. הכול היה רגיל, העיר ת"א בערב קיץ נעים. החנויות עמדו על מקומן, מזמינות את העוברים והשבים לרכוש נעלי ספורט או שעונים. סניפי "ארומה" עמדו במקומם כתמיד, הנמל היה אותו נמל והטיילת אותה טיילת. בניין האופרה עמד ושר, כלבו שלום אמר שלום ועזריאלי בדיוק סיים לבנות את המגדל השלישי.
דיזנגוף סנטר, ולא רחוק ממנו הכיכר, עמדו אפורים כתמיד והשתלבו להנאתם עם בן יהודה, הירקון, ירמיהו ואוסישקין.
רחוב אבן גבירול שכן למרגלות בניין העירייה, מחכה ומצפה כהרגלו לשבוע הספר או לעצרת זיכרון גדולה.
אבל בכל זאת היה משהו שונה באוויר. הרגשתי את זה. הריח היה שונה. הכול נראה לי קסום.
שאלתי עובר אורח מה קורה.
"מעולה", הוא אמר.
"מעולה?", שאלתי אותו.
"כן", הוא אמר.
"איפה אני נמצא?", שאלתי אותו. "בת"א לא?"
"לא", הוא אמר. "אתה נמצא בגן עדן".
"בגן עדן???", שאלתי אותו בהרמת גבה והרחבת עיניים, או כל מחוות גוף אחרת שמשמעותה הפתעה רבה.
"כן, גן עדן", הוא אמר.
הסתכלתי שוב סביבי על מנת להבין מה שונה מתמיד.
הכול היה זהה לחלוטין.
הכול, פרט לדבר אחד. המדרכות.
כולן היו בצבע אפור.
הוסף תגובה