למען עתיד ילדינו
"בשעה 17:30 ברחבה שמול הכניסה למלון קינג. הציבור מוזמן בהמוניו".
זו הייתה המודעה שתפסה את עיני עת הסתובבתי חסר מעש ברחוב אבן גבירול בת"א. המודעה הייתה תלויה מעט קרועה על לוח המודעות שבפינת רחוב בוגרשוב, ומה שהסב את תשומת ליבי הייתה העובדה שלא צוין מה מתרחש שם. בשעה 17:30 ברחבה שמול הכניסה למלון קינג. כאילו שהציבור אמור לדעת, ולהגיע בהמוניו.
לא תמיד אני מחזיק מעצמי ציבור, אבל הפעם הרגשתי שנדרשת כאן התפרצות לדלת פתוחה. מה זאת אומרת הציבור מוזמן בהמוניו. אז אני אגיע, מה קרה. הזמנתם אותי.
בשעה 17:27 אני כבר רואה את מלון קינג במרחק שני רחובות ממני. סבבה אני אגיע בול בזמן. מזל, זה לא נחמד לאחר לאירוע שהוזמנת אליו במיוחד. אני מגיע ואני רואה אותם עומדים בצורה מסודרת. לא הייתה לה צורה מוכרת, של שלשות או ח' או משהו כזה. פשוט צורה מסודרת. אני מתקרב עוד ורואה את המנהיג, איש מבוגר יחסית עם שיער שיבה ומשקפיים עגולים. הוא מדבר בשקט ומציץ מדי פעם בשעונו. עושה רושם שההצגה עומדת להתחיל.
עוד מספר אנשי ציבור עומדים לידי. יש שם אישה מבוגרת עם חתול, איש עם מגבעת וסוס. לא, לא איש שעונד מגבעת ויש לו סוס, אלא פשוט איש עם מגבעת, ובנוסף סוס.
המנהיג מציץ בשעונו, ומתחיל באירוע. דגל מונף, ולהקת זבובים טורדנית מסתובבת סביב זנבו של הסוס.
"גבירותיי ורבותיי, אורחים נכבדים, כבוד סגן ראש העיר, ואנשי האמת שעומדים כאן בצורה מסודרת. הדברים שאני עומד לומר נכתבו בדם. הם לב ליבה של הדמוקרטיה, ואבן יסוד שיש להישען עליה. כולכם נדרשים לאחריות ונחישות, וטוב תעשו אם תפסיקו לחייך ותקשיבו".
עושה רושם שהדברים כבדי המשקל חדרו אל ליבם של אנשי הגרילה, הלוחמים העשויים ללא חת. הם שינו את צורתם המסודרת לצורה מסודרת אחרת. הזקנה עם החתול חייכה, והאיש הסיר את המגבעת.
"קיבלנו תקציב נוסף. מעתה, נוכל להשתמש בו למטרות חיוניות כמו חינוך ורווחה. הילדים שלנו יוכלו סוף סוף ליהנות מאוויר צלול, פינות מוצלות, גנים ציבוריים, שבילי אופניים, וגם פחי אשפה חדשים. הילדים שלכם, של השכנים שלכם, יוכלו לצאת בבוקר מהבית עם חיוך. אלפי ילדים שחוזרים אחר הצהריים מבית הספר, יוכלו לצעוד בבטחה מבלי להיתקל בבורות ביוב פתוחים. החזון הציוני של הרצל קורם עוד וגידים לנגד עיננו. והכול בזכותכם. בזכות העבודה המפרכת והקשה שאתם עושים מדי יום ביומו, שעה שעה, כולל שבתות וחגים באזורים מסוימים. אני יודע שאינכם מבקשים שכר גבוה, או דורשים תנאים ייחודיים, ושעבודתכם מונעת מדבר אחד ויחיד, אהבתכם למקצוע. אך דווקא בשל כך, ואולי דווקא בשל כך, זכאים אתם ליום המיוחד הזה, בו הציבור עומד ומצדיע לכם. אתם הם שומרי הסף. אתם הגיבור שעומד בפתח".
במילים אלה פתח המנהיג את הטקס. אלמנתו של אחד הגיבורים, שנפל ככל הנראה בשעת מילוי תפקידו, הדליקה את המשואה. דקת דומיה נעמדה. לאחר מכן הביט המנהיג בעיניו של כל אחד ואחד מהנוכחים והמשיך בדבריו.
"כאשר אתם עומדים על שלכם, לא מוותרים, לא נכנעים לתגובות שונות ומשונות של אנשים קלי דעת, אתם מבצעים את עבודתכם נאמנה. אתם משרתים את המנגנון הנפלא שיצר ומקיים את הפלא הזה. בזכותכם נבנית עוד מגלשה, עוד גדר, עוד אבן שפה במדרכה. עליכם לזכור זאת גם ברגעים הקשים. ברגעים בהם ידכם אוחזת בעט, ואתם רושמים את האירוע במקום המיועד. כאשר אתם כותבים את שלושת הספרות, אתם יודעים כי לא לחינם עשיתם זאת. יש לכך תמורה, והיא משתקפת בחיוך ילדתכם הקטנה. עליי לחזק אתכם שוב, ולהדגיש מקרים מסוימים בהם נמדדת סבלנותכם ויושרכם המקצועי. במעמד זה לא אפרט באילו מקרים מדובר, אך כקולגה ואדם שעסק בתחום בשלושים השנה האחרונות אין כמוני להביע את הערכתי. תודה לכם מקרב לב, בשמי ובשם כל מדינת ישראל והעיר ת"א בפרט".
כאשר הסתיימו הדברים, הבטתי לעברה של הזקנה. בעיניו של החתול נקוו דמעות. אולי היו אלה הרגשות שהתעוררו בו, ואולי הפחד שמא לא יוכל עוד לנבור בפחי האשפה. ניגשתי אל האיש עם המגבעת, ושאלתי אותו בנימוס: "סליחה אדוני, אבל אם אפשר אולי לדעת, מה האירוע? לכבוד מה הטקס הזה?"
הוא הביט בי במבט ענייני. "סיום קורס פקחי חניה. הבן של גיסי עומד פה, הנה תראה בצלע הרביעית מימין". הוא הצביע על בחור רזה בקצהו של המתומן שווה השוקיים.
הוסף תגובה